יום שלישי, 28 בינואר 2014

האם מסוכן לשוחח בטלפון בעת הנהיגה ואיך זה קשור למשקפי גוגל

נתחיל מפינת הגאון עבור מי שרגיל לקרא רק את הכותרת בעיתון.

  • שיחה בטלפון בזמן נהיגה היא מסוכנת, אבל אפשר לשפר את היכולת הזו ולהפחית את הסיכון.  נהגים מנוסים גם יודעים להעריך את תנאי הנהיגה ולהחליט אם לקיים שיחה או לדחות אותה.
  • נהגים צעירים לוקים בהערכת יתר בנוגע ליכולות שלהם וכשהם משוחחים בטלפון, בזמן הנהיגה, הם מסכנים את עצמם ואת הסביבה!
  • משקפי גוגל עשויים לצור עומס לא מבוקר על מערכת הקשב האנושית ולכן הם עשויים להכשיל משתמשים לא מיומנים. זהו איננו המוצר הבא של ההמונים, אבל יש לו שימושים מאוד מגניבים עבור מקצוענים.
***
ועכשיו לאט ומעט יותר יסודי, עבור מי שמצליח לקרא מאמרים של יותר מ-800 מילה.  הסתכלו רגע על נציג דור ה-Y הזה שמדבר בשחצנות על multitasking.  נחזור אליו עוד מעט ונבין כמה הוא טועה ומטעה.



אמנם, אין לי כוונה להעמיס כאן את כל מדעי הקוגניציה בפוסט אחד, אבל אני צריך להניח כמה הנחות יסוד. הנחות שמבוססות על שנים של מחקר מדעי, לא היפותזות שבדיתי מליבי.

  1. קשב הוא משאב מוגבל.  כולנו – גם המוכשרים ביותר – מוגבלים בכמות המידע שאנחנו יכולים לעבד ביחדת זמן.
  2. כל דבר שאנחנו עושים (למעט אולי שינה) דורש קשב ברמה כזאת או אחרת.  אפילו מטלה בנאלית, כמו למשל נטילת ידיים, מצריכה עיבוד של מידע חזותי, עיבוד של התחושות בידיים ועוד.
  3. יש מטלות שמצריכות יותר בקרה ויש מטלות שאנחנו עושים באופן כמעט אוטומטי.  ככל שהמטלה היא יותר אוטומטית, נהוג להניח שהיא דורשת פחות בקרה.
  4. בקרת הקשב היא פונקציה שניתנת לאימון, כלומר ניתן להפוך מטלות שדורשות משאבי קשב למטלות אוטומטיות שכמעט ולא ידרשו קשב. חישבו על כל דבר חדש שאתם לומדים מרכיבה על אופניים ועד לשימוש במצלמה – בהתחלה חושבים על כל צעד, אחר-כך כבר לא – כלומר, עם האימון אנו משיגים רמה כזו-או-אחרת של אוטומטיות.

עכשיו ניגש לנושא של נהיגה תוך כדי דיבור בטלפון.  כבר ברור שמדובר כאן בשתי מטלות שמבוצעות במקביל וזה הזמן לחזור אל הצעיר מהפרסומת ולברר אם אנחנו באמת יכולים לעשות כמה דברים במקביל (multitasking).  התשובה היא קצת, ממש קצת.  בדרך-כלל לא יותר משתי מטלות ובעיקר כשהן באות מ"מימדי קשב" שונים – למשל כשמטלה אחת מצריכה שליטה במרחב והשניה היא מילולית או כמותית ומערוצי תפיסה שונים – למשל אחת ויזואלית והשניה אודיטורית.  כשמטלות הן ממימדים שונים ומערוצים שונים, יש פחות סיכוי להתנגשות ולתחרות על אותם משאבי עיבוד, כי במוח מוקצים לעיבודים הללו אזורים שונים.  ה"מנגנון המנהל", מנגנון בקרת הקשב הוא עדיין אחד ולכן, כאשר עושים ניסויי מעבדה, בהם נותנים לאנשים לבצע שתי מטלות במקביל, תמיד רואים פגיעה מסויימת באיכות ובמהירות הביצוע של מטלה אחת בעת שמוסיפים לה מטלה נוספת.  כאשר המטלות שייכות לאותו "מימד קשב" ולאותו ערוץ תפיסה, הפגיעה תהייה חמורה יותר וכאשר הן ממימדים שונים ומערוצים שונים, הפגיעה פחותה.  דבר נוסף שרואים בניסויי מעבדה הוא שכאשר המשתתפים בניסוי מאומנים היטב בביצוע מטלה מסויימת (כלומר היא יותר אוטומטית), יש פחות התנגשות והפגיעה באיכות ובמהירות הביצוע קטנה יותר.  אגב, לחוקרים ישראלים (ביניהם פרופ' דניאל גופר מהטכניון, פרופ' דוד נבון מאוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל, אשר קוריאט, גם הוא מחיפה) יש תרומה מכריעה בתחום התיארטי של הבנת קשב, בקרה ומיומנות – מסוף שנות השבעים ועד היום הצטבר ידע רב שפורסם במאות מחקרים. 

ויש גם מחקרים פחות מעבדתיים; הנה דוגמא: במחקר שפורסם ב-2008 בכנס CHI בפירנצה[1], הראו חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב שאיננו נוטים להתקל בחפצים בזמן הליכה, כאשר אנחנו משוחחים בטלפון, יותר מאשר בהליכה ללא שיחה בטלפון.  המטלה של ההליכה היא כמעט אוטומטית (וכך גם ההמנעות ממכשולים) והיא מרחבית וויזואלית, בעוד שהמטלה של שיחת הטלפון היא ב"מימד קשב" מילולי ובערוץ תפיסה אודיטורי, שאינם צפויים לצרוך את אותם המשאבים שמוקדשים להליכה.

אז להבין קצת תאוריה זה נחמד וניסויי מעבדה זה מעניין, אבל רוצים תכלס – נהיגה!  ובכן, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב יש צוות של חוקרים ותיקים ומנוסים בתחום ויש גם סימולטור נהיגה. במאמר מ-2005[2] הם הציגו תוצאות של ניסויים שהם ערכו מהם עולה כי ניתן ללמוד לשוחח בטלפון בזמן הנהיגה. ככל שמבצעים את זה יותר, משתפרים מדדי הביצוע של שתי המטלות – אלה של הנהיגה ואלה של שיחת הטלפון. זה עולה בקנה אחד עם הניתוח התיאורטי שהובא לעיל, כיוון שמטלת הנהיגה היא מטלה מרחבית-מוטורית-ויזואלית ואילו שיחת הטלפון היא מטלה מילולית-אודיטורית.  יחד עם זאת הניסויים העלו גם את העובדות הבאות:
  1. נהגים מבוגרים (מעל גיל 60) היו פחות טובים כמעט בכל הפרמטרים מנהגים חדשים ומנהגים מנוסים (אבל גם הם השתפרו עם האימון). הנהגים החדשים היו פחות טובים מהנהגים המנוסים.
  2. ככל שמהירות הנהיגה גבוהה יותר, איכות הנהיגה (כלומר הבטיחות) נפגעת יותר כתוצאה משיחה בטלפון.
  3. ככל ששיחת הטלפון משמעותית יותר ודורשת ריכוז רב יותר, איכות הנהיגה נפגעת יותר.
החוקרים מציינים שלמרות העובדה שנראה כי ניתן ללמוד לשוחח בטלפון בזמן הנהיגה (וכמובן שמדובר על שיחה באמצעות דיבורית, כי ברור שהידיים צריכות להיות על ההגה), אין בכך המלצה או "אישור מדעי" לבצע את זה, כיוון שעדיין אנו נדרשים להקצות משאבי קשב לשיחת הטלפון, משאבים שיהיה קשה לגייס "משגרה לחירום" בעת ארוע לא צפוי.

אחרי כל זה עומדת לכל הנהגים הזכות להחליט האם לזום שיחה בזמן הנהיגה והאם לענות לשיחה נכנסת.  מעניין לברר איך ההחלטה הזו מתקבלת וגם מה קורה לפני האימון, כלומר מה קורה לנהגים צעירים, שהרבה מרכיבי הנהיגה עדיין אינם אוטומטיים אצלם?  במחקר שהתפרסם ב-2013[3] השתתפו שלוש קבוצות גיל: נהגים צעירים לא מנוסים, נהגים מנוסים בגילאי ביניים ונהגים מבוגרים (מעל 60). המחקר נערך בסימולטור נהיגה והמשתתפים היו צריכים לזום שיחות טלפון ולענות לשיחות בתנאי נהיגה שונים.

התוצאות מראות שבאופן כללי הנטייה לענות לשיחות נכנסות גדולה מהנטייה לזום שיחות – שזה בהחלט עדיף, כי בקבלת שיחה נכנסת איננו נדרשים לעסוק בפעולת החיוג.  בנוסף לכך, מסתבר שהנהגים הצעירים נוטים לענות לכל השיחות הנכנסות ולזום את כל השיחות האפשריות בניסוי בלי לקחת בחשבון את תנאי הנהיגה.  מסתבר – וזה מתאים גם לממצאים ממחקרים אחרים – שנהגים צעירים לא מטפלים בעניין שיחות הטלפון בעת הנהיגה ברמה אסטרטגית, כלומר הם אינם לוקחים בחשבון את תנאי הנהיגה, כשעליהם לקבל החלטה האם לשוחח בטלפון או לא.  הנהגים הוותיקים והנהגים המבוגרים, לעומת זאת, היו רגישים מאוד לתנאי הנהיגה – במקרים בהם מטלת הנהיגה היתה מורכבת יותר, הם ענו לשיחות אחרי יותר זמן ואף בחרו לוותר על חלק מהן.  צריך להדגיש כאן שלמרות שהנהגים הצעירים הראו נכונות לקיים כל שיחת טלפון בזמן הנהיגה, הביצועים שלהם (במונחים של שמירה על נתיב, שמירה על מהירות קבועה ומעורבות בתאונות) היו הכי פחות טובים.  יוצא איפה שהצעירים שבטוחים שהם multitasking, למעשה מסכנים את עצמם (ואת האחרים); לפחות בתחום הנהיגה, הם משמעותית פחות multitasking מההורים שלהם (הנה הוא שוב מופיע לנו כבחלום – נציג דור ה-Y מהפרסומת השחצנית...).

הנה אני מגיע למשקפי גוגל.  מה בעצם יש לנו כאן?  זה מתחיל בזה שהמשתמש, שמרכיב את המשקפיים, צריך לבצע משתי מטלות תפיסה ויזואלית בעת ובעונה אחת – גם לראות ולעבד את העולם וגם לראות ולעבד את המידע הנוסף שמוצג עליו.  לכל הפחות עליו להחליט – כל פעם מחדש – אם להפנות או לא להפנות קשב לתצוגה הנוספת.  אנחנו כבר יודעים שזה בעייתי, כי שתי המטלות צורכות את אותם הערוצים בדיוק.  אתם רוכבים על האופניים בפארק מאוד יפה. נותנים פקודה קולית למשקפיים לצלם ורק מסתכלים לרגע שה-Rec אכן מתחיל להבהב שם; החבר שרוכב לפניכם האט, כדי לא לדרוס את הצב שחוצה את השביל; לא נורא, אתם כבר תדרסו אותו במקומו וגם תפילו את החבר...  זה לא באשמתכם, הערוץ התפיסתי הויזואלי שלכם היה עמוס מדי. מה שיפה זה, שעכשיו כל הפיאסקו הזה מוקלט...  או כשאתם מכינים עוגה; נכנס מסרון והעפתם לרגע מבט לראות ממי זה (לא היתה ברירה, זה פשוט עלה שם); זאת היתה הביצה השנייה או השלישית ששמתם?  אין שום סיכוי שהעוגה תעלה יפה!  גם זה לא באשמתכם – נוצר עומס יתר במימד המילולי-כמותי שלכם.  כל זה שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים אליו עד היום, כי המידע למעשה מוקרן על העין ואנחנו לא יכולים לסנן אותו או לתעדף אותו לעוד מספר שניות.  אין לנו שליטה על התהליך הזה (שנקרא "לכידת קשב"), כי התפתחנו בג'ונגלים ובסוואנות ורק מי שהצליח להגיב מייד ולהתגונן, מפני משהו שהסתנן לו לתוך שדה הראיה, שרד.

אלה היו דוגמאות לבעיות שההתקן הזה מיצר בתחום הקשב.  מה לגבי העניין החברתי?  אתם בפגישה עם מישהו והוא מרכיב משקפי גוגל; הוא מצלם אתכם? הוא מקשיב לכם? הוא בודק עכשיו מיילים?  לא יהיה לו נעים לעשות להעסק עם הסמארטפון שלו במהלך הפגישה, אבל עכשיו עם המשקפיים האלה כשאתם לא רואים – לך תדע אם הוא איתך בכלל. זהו אפקט הניכור (estrangement) ששימוש בהתקן הזה עשוי לצור.

עשינו פעם ניסוי שבו המשתמשים ביצעו באמצעות תצוגה עלית כזאת מטלות, שאנחנו מבצעים ביומיום, באמצעות הטלפון למשל קריאה והבנה של מסרון או זיהוי המתקשר, כאשר לפני זה או אחרי זה הם בצעו את אותן מטלות בתסריט דומה בטלפון.  כל זה בהקשר מעשי - תוך כדי פעולה אחרת של, למשל, הליכה והמנעות ממכשולים או חיפוש חלב 1% במקרר של המרכל.  כצפוי, ראינו ההאטה משמעותית בזמני הביצוע של שתי המטלות ביחד (multitasking) בהשוואה לביצוע כל מטלה בנפרד.  ראינו גם אפקט יפה של למידה והשימוש בתצוגה העלית השתפר תוך כדי הניסוי, אבל לא קיבלנו אינדיקציות לכך שהוא מיעל את השימוש ביחס לממשק רגיל בטלפון.  כלומר, צריך להתאמן כדי להגיע לרמת הביצועים שממילא היתה לנו באמצעות הממשק הרגיל של הטלפון.  אלה תוצאות טובות בסך הכל עבור מוצר שעוד יכול להשתפר ולהשתכלל. יותר מזה המשתתפים בניסוי (שלא היו בהכרח אוהבי גאדג'טים) הופתעו לטובה מיכולות המוצר.  התוצאות של הניסוי הזה בהחלט לא קוברות את הרעיון.  מצד שני,  הן לא רמזו על יתרון משמעותי לתצוגה העלית ביחס לתצוגות מסורתיות.  אם זה המצב, לא הגיוני לחשוב שמשתמשים יהיו מוכנים להשקיע זמן ומאמץ רק כדי להגיע לרמת ביצועים שכבר היתה להם קודם.

אבל, למרות הכל, זו איננה טכנולוגיה שמחפשת בעיה.  להתקנים כאלה יש שימוש במקומות בהם המשתמשים יכולים וצריכים להשקיע את האימון הנדרש, בכדי להשיג שליטה בשימוש במכשיר.  בקרת קשב, כאמור, היא יכולת שניתן לאימון. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.  כבר היום משתמשים בתצוגות כאלה (או דומות) בצבאות מתקדמים בעולם ובסביבות עבודה של מומחים כמו למשל רופאים, שם אפילו מגדילים לעשות ומוסיפים בהם אלמנטים של מציאות רבודה (augmented reality), כדי לתמוך במשתמשים בביצוע מטלות מורכבות.  זה יכול להיות שימושי גם עבור כוחות הצלה וכל מיני כוחות תגובה אזרחיים.  ברור שזה גם שימושי לגיקים ושגם אני רוצה כזה...  אני מסתכן כאן בהערכה: הגם שנראה בעתיד הקרוב יותר ויותר פרטי מיחשוב לבישים, משקפי גוגל לא יהיו מוצר מרכזי בקטגוריה הזאת; זהו איננו מוצר לשימוש יומיומי להמונים.

[1] Tractinsky, N., Shinar, D., Do We Bump into Things More While Speaking on a Cell Phone? CHI 2008 Proceedings.
[2] Shinar, D., Tractinsky, N., Compton, R., Effects of practice, age, and task demands, on interference from a phone task while driving. Accident Analysis and Prevention 37 (2005) pp. 315–326.
[3] Tractinsky, N., Sofer Ram, E., Shinar, D., To call or not to call—That is the question (while driving). Accident Analysis and Prevention 56 (2013) pp. 59– 70.