אני שמח לעדכן שבשבוע שעבר פורסם מאמר סקירה שלי ב-UX Magazine. זהו מאמר ביקורת על הגירסה האחרונה של ישומון הרדיו tunein לסביבת אנדרואיד.
אני בטוויטר - מוזמנים להצטרף ולעקוב - ShayUXD@.
מקלדות ומה אפשר ללמוד מהן על אסטרטגית מוצר ועל חוויית משתמש
אנחנו יודעים שתסדיר ה-QWERTY במקלדת הלטינית נולד מאילוץ טכני – הוא תוכנן כך שאותיות המופיעות בשפה בשכיחות גבוהה זו ליד זו, יהיו רחוקות זו מזו במקלדת. ראיתם פעם מכונות כתיבה ישנה? לכל אות יש זרוע, שכאשר לוחצים על המקש, היא עולה להטביע את צורת האות על הדף ונופלת חזרה למקום. אם הזרוע הסמוכה מתחילה לעלות, לפני שהזרוע הקודמת נפלה חזרה למקום, הן עלולות להתפס זו בזו. סידור ה-QWERTY נועד כדי להפחית את השכיחות לארוע כזה.
 |
| סבא רבא, אאוגוסט נתן סלומון, ואני עם מכונת הכתיבה הישנה |
שאלתם את עצמיכם פעם למה האותיות במקלדת העברית מסודרות כמו שהן מסודרות? אולי זה לא הכי נכון? מישהו חשב על זה בכלל? מכונת הכתיבה העברית הראשונה (אולי), שנקראה "עבריה", דווקא עבדה בטכנולוגיה אחרת ולא היו לה זרועות עולות ויורדות. מעניין אם מישהו יכול לפצח את הלוגיקה של סידור המקשים ולספק הסבר הגיוני; אני לא מצאתי. במכונות כתיבה משנות העשרים של המאה העשרים כבר מוצאים את הסידור ה"קראטון" (המקביל העברי ל-QWERTY) שיש לנו עד היום. ד"ר יובל רבינוביץ מצביע על העובדה שאותיות אהו"י נמצאות במרכז המקלדת וכך גם האות ע' (שביידיש גם היא אם-קריאה, כמו אותיות אהו"י בעברית); ועל העובדה שהאותיות הסופיות נמצאות כולן בצד הימני של המקלדת. זה אולי עושה קצת סדר, אבל בכלל לא ברור שזהו סידור מיטבי.
לשאלה ששאל עילי שריג (@elysarig) בטוויטר – למה האותיות וו ונון סופית, שתמיד מתבלבלים ביניהן, סמוכות זו לזו במקלדת (ובזכותה נולד הרעיון למאמר הזה) לא מצאתי תשובה. מישהו – אולי בחברת רמינגטון, שעל המכונות שלה מסופר במאמר של ד"ר יובל רבינוביץ – החליט וכנראה לא תיעד את הנימוקים להחלטה שלו לטובת ההיסטוריה.
מי שמכיר קצת את הנושא יודע שיש תסדיר מקובל נוסף למקלדת על-שם Dvorak, שהוכח שהוא משפר קצת את מהירות ההקלדה, אבל מקצר בהרבה את הדרך שעוברות האצבעות – דבר שמפחית מאוד נזקים מצטברים למערכת השריר-שלד שנובעים מהקלדה ממושכת.
המנחה האקדמי שלי בטכניון, פרופ' דניאל גופר, פירסם כבר ב-1988 תוצאות של עבודה שמראה שאפשר ללמוד להקליד די מהר באמצעות מקלדת אקורדית (באמצעותה הקלדת כל אות נוצרת על-ידי צירוף מקשים) – די מהר גם מבחינת קצב הלימוד וגם מבחינת קצב ההקלדה שאליו אפשר להגיע. היתרונות הנוספים של מקלדת כזאת הם שניתן לעצב אותה לפי מנחים (postures) טבעיים של כף היד ולהקטין מאוד את ההסתברות לנזקים מצטברים למערכת השריר-שלד ושהיא תופסת מעט מאוד מקום (דבר שרלוונטי למשל בתא הטייס). אחת התוצאות היפות של הניסויים הללו במקלדת האקורדית היא שלא נמצאה "העברה שלילית"; כלומר, מי שלמד להקליד על המקלדת האקורדית ביצועיו עם מקלדת QWERTY לא נפגעו – התבניות (אנחנו קוראים להן "סכימות מוטוריות") שנוצרו ושוננו לטובת הקלדה אקודרית לא התחרו בתבניות של המיומנות הישנה (תופעה שכנראה לא היתה יכולה להתרחש בהקשר דומה עם המקלדת ע"ש Dvorak). ובכל זאת, אחרי יותר מרבע מאה הכותרת של המאמר " will the QWERTY become obsolete?" נראית נאיבית.
אז מה ניתן ללמוד מזה בפרספקטיבה של שנים?
1. מקלדת QWERTY בהשוואה למקלדת ע"ש Dvorak – לא תמיד מה שטוב, מועיל וקל תופס.- שיווק, בין אם הוא נעשה מדעת ובין אם הוא ויראלי יכול לנצח היגיון ותוצאות של מדידות.
- כשאתה ראשון בשוק, יש לך הזדמנות לקבוע את התקן.
- כדי להזיז משהו מ"תקן שוק" קיים, צריך הבדל משמעותי, צריך שלמשתמש יהיה מזה רווח מספיק גדול כדי להצדיק את מחיר המעבר (המקלדת ע"ש Dvorak כנראה לא "פתחה פער" מספיק גדול בהשוואה ל-QWERTY).
אם נשליך מזה לאסטרטגית מוצר, זה אומר שכדאי להשתמש בעקרונות חווייה מוכרים ולהזהר לא להשתמש בתבניות שעלולות להתנגש עם תבניות שהמשתמשים כבר רגילים אליהן. ודבר חשוב נוסף – אין מה לצפות מהמשתמשים ללמוד תבניות חדשות אם אין בצידן רווח משמעותי – ההרגלים הישנים הם חזקים.
2. המקלדת האקורדית בהשוואה למקלדת .QWERTY
- המקלדת הזאת מפרה את עקרון MAYA (Most Advanced Yet Acceptable) שטבע Raymond Loewy. היא מציגה פער גדול מידי לעומת הדברים שאנחנו רגילים לעבוד איתם, לעומת האמצעים המוכרים. היא מצריכה לימוד גם עבור התנסות ראשונית, דבר שיוצר מחסום מעשי ומחסום רגשי שקשה להתגבר עליו.
- העדר צורך. רוב האנשים שמקלידים היום, אינם מעתיקים חומר (כמו שעושה קלדנית), אלא מפתחים את החומר תוך כדי ההקלדה. לכן מהירות ההקלדה פחות משמעותית מבחינתם – הזמן מוקדש לגיבוש הרעיונות ולניסוחם יותר מאשר לעצם ההקלדה.
לסיכום, מצד אחד אני מזכיר את עקרון MAYA ואומר שאנשים מרגישים טוב בסביבה פחות-או-יותר מוכרת ומצד שני אני אומר שכדי להצדיק לימוד של תבניות חדשות צריך "לפתוח פער" מספיק גדול מהקיים. הפרדוקס לכאורה הזה מתיישב אם נבין שהפער שצריך לפתוח הוא פער בערך (value) או בערך הנתפש שהמשתמש מקבל עבור ההשקעה שלו ברכישת המיומנות החדשה – בבחינת "בשביל דברים טובים שווה להתאמץ; ועבור הפרשים קטנים לא נטרח".
מקורות