זה התחיל בפילם. כל תמונה עלתה כסף. צילמנו מעט. תמונה היתה שווה אלף מילים ופשוטו כמשמעו – סביב כל תמונה היו אלפי מילים – כתובות או מסופרות. עכשיו אנחנו מצלמים בלי לחשוב פעמיים, לפעמים בלי לחשוב בכלל. איך זה משפיע על החוויה שלנו? אני מניח שהאינטואיציה של מרבית האנשים היא שצילום משפר איכשהו את היכולת שלנו לזכור חוויה. מסתבר שלא! או ליתר דיוק, לא בדיוק.
לאחרונה פורסם בכתב העת Psychological Science (שהוא אחד מכתבי העת המוערכים ביותר בתחום הפסיכולוגיה האמפירית) מחקר, של הפסיכולוגית-חוקרת לינדה הנקל מאוניברסיטת Fairfield, שבוחן את הנושא. החוקרת ניסתה לבדוק כיצד העובדה שהיום כל כך קל לנו לצלם משפיעה על הזכרון של החוויה שאנו חווים. המשתתפים במחקר בקרו במוזיאון לאמנות והם נתבקשו לצפות בחלק מהמוצגים ולצלם חלק מהם – בחלק מהמקרים המשתתפים התבקשו לצלם את כל החפץ ובמקרים אחרים הם התבקשו לצלם צילום תקריב של חלק מסויים של החפץ.
התוצאות מראות שלצילום השפעה מזיקה על הזיכרון של החפצים. המשתתפים זכרו פחות מהחפצים אותם צילמו, הם זכרו פחות טוב את המיקום שלהם במוזיאון וזכרו פחות מהפרטים שלהם. זאת בהשוואה למה שהם זכרו בנוגע לחפצים אותם לא צילמו ולמרות הזמן הנוסף ותשומת הלב, שהיו צריכים להשקיע בצילום איכותי. נראה שעצם הצילום מאפשר לאנשים לשחרר את הפריט מהזיכרון ולהסתמך על האמצעי החיצוני (המצלמה) ש"יזכור" עבורם. לעומת זאת, כאשר המשתתפים התבקשו לצלם רק חלק מהחפץ בצילום תקריב, ההשפעה המזיקה של הצילום על הזיכרון נעלמה והם זכרו את החפצים הללו, כמו שהם זכרו חפצים שלא צילמו בכלל. החוקרת משערת שתשומת הלב היתרה והעיבוד הקוגניטיבי הנוסף, שנדרשו לצורך המיקוד, ביטלו את ההשפעה המקלקלת של הצילום. אני מרשה לעצמי להוסיף השערה משלי – צילום התקריב לא אפשר למשתתפים את המותרות של ההסתמכות על המצלמה, ש"תזכור" עבורם את החפץ כולו, ולכן הם לא השליכו אותו מהזיכרון.
את התוצאות הללו יש לקחת בזהירות, כי בדרך כלל כאשר אנחנו מצלמים, אנו ממילא מצלמים דברים שאנחנו במודע רוצים לזכור, דברים שאנחנו מערכים ולא דברים שהנחו אותנו לצלם, כפי שנעשה במחקר; לכן, יש סיכוי שאפקט ה"צלם ושכח" יהיה קטן יותר במצבים אמיתיים. יתרה מזאת, המחקר לא בדק מה קורה כאשר חוזרים ומתבוננים בתמונות אחר כך. מה שידוע ממחקרי זיכרון אחרים הוא שסקירה חוזרת של תמונות מיצרת רמזי אחזור טובים ומשפרת את השימור של החוויה המצולמת בזיכרון.
אז מה היה לנו? אנחנו מבינים שאקט הצילום מזיק לזיכרון ומצד שני שסקירה חוזרת של תמונות היא סוג של שינון, שמשפיע לטובה על הזיכרון. עכשיו ודאי יבואו חכמים ויגידו שאם כך, כדאי למצוא דרך לגרום לאנשים לעיין שוב ושוב בתמונות שהם מצלמים ולייצר סביבן אינטראקציה. זה חשוב עוד יותר כשאנחנו יודעים (שוב מחקרים), שהכמות האדירה של תמונות וקטעי וידאו וחוסר הארגון שלהם, מרתיע את רוב האנשים מלגשת אליהם בכלל. אהמממם תנו לי רגע לחשוב על סטארטאפ... יש לי! פייסבוק! אינסטגרם! ועוד כל מיני רשתות חברתיות, שמעודדות אינטראקציה סביב מדיה. זה בטוח יביא את התיקון הנדרש. ובכן – כן, כי הרשתות החבריות אכן מאפשרות אינטראקציה סביב המדיה וזו פעילות שבהחלט תומכת בשינון ובתוך כך בשימור הזכרון; ולא, כי מסתבר שמשפחות מבלות הרבה פחות זמן ביחד והרבה פחות זמן מושקע בעיון משותף בתמונות דיגיטליות, בהשוואה למה שהיה נהוג בזמנים עברו ביחס לאלבומים ולתמונות המודפסות.
ואם כבר אנחנו בענייני מעורבות ואינטראקציה – מה עובר לכם בראש כשאתם מצלמים? ענו על הסקר למטה ואחר-כך תוכלו לראות את התוצאות.
בפוסט הבא: איך תוכלו לקצר את יום העבודה שלכם.
המאמר שמאוזכר בפוסט:
Linda A. Henkel, Point-and-Shoot Memories: The Influence of Taking Photos on Memory for a Museum Tour, Psychological Science